היה לי חלום. רציתי לשחק כדורגל בפארק. הבעיה שבשיכון שאני גר בו אין פארק. מה שיש זה שערים קטנים. משטח אספלט, שתי אבנים במרחק של כמטר ועשרים סנטימטר, שלוש על שלוש ויאללה. אני רציתי יותר. שמש צהובה, שמים כחולים, דשא ירוק, נעלי פקקים של פומה וכדור של אדידס. הכדור מגיע אלי, אני מלהטט ועובר שחקן ועוד שחקן ועוד שחקן ואז את השוער ומגלגל בנונשאלנט את הכדור לרשת סטייל אלי אוחנה. לאחר שהייתי מבקיע הייתי מרים אצבע, מחייך בצניעות כאילו אומר, "הכל מן אללה. אני רק הצינור". סיפרתי את החלום לחברים בשיכון, ניסיתי להלהיב אותם. אבל הם לא רצו יותר. "איזה פארק ואיזה נעלי פקקים. הכי טוב בשכונה. ליברפול באנגליה שיכון ב' בישראל". אח שלי שגדול ממני בשנתיים גם הוא לא רצה. " מה פארק? עזוב אותך נו. אמא הכינה שניצלים, כל שניצל בגודל של הראש שלך ואתה מדבר איתי על פארק". בימי שישי עבדתי בשליחויות פרחים ובפורים קיבלתי דמי פורים ולמחרת בשושן פורים ידעתי בדיוק מה אני צריך לעשות. עליתי על קו האוטובוס שיוצא מחוץ לשכונה לעיר. במשך הנסיעה הסתכלתי בחלון וראיתי כיצד האוטובוס חולף על פני השיכונים בשכונה ויוצא ממנה. מרגע שיצא, האוטובוס נעשה לאנייה, הכביש לאוקיאנוס ואני למרקו פולו היוצא לתור אחר יבשות נעלמות. מסיפון האנייה ראיתי משאיות סמיטרלייר שהפכו לאניות גדולות ועצומות, רכבים לסירות מפרש, אופנועים לדולפינים מקפצים בירכתיים, עורבים לשחפים ולפתע, צעקתי לרב החובל, "יבשה"!!! רב החובל עגן בנמל וירדתי מהאנייה רועד מהתרגשות היישר לתחנה המרכזית. ניגשתי לחנות ספורט שראיתי כדי לרכוש נעלי פקקים של פומה. מדדתי את הנעליים, קיפצתי במקום, הרגשתי אלי אוחנה ואז המוכר נקב במחיר. רוקנתי על הדלפק את כל מה שהיה לי והיו חסרים לי 120 שקלים. הסתכלתי על המוכר בתחינה, עוד שניה אני מתחיל באמירת סליחות ומוכר הנעליים לא שעה לתחינתי והציע נעליים זולות יותר. שתקתי והנהנתי בצער. לבסוף אמר, "תראה בויה, 50 שקל אני סופג אבל אתה צריך להביא עוד 70". יצאתי מהחנות וחשבתי מאיפה אני מביא עוד 70 שקל. נזכרתי שלפני איזה שנה הייתי בתחנה המרכזית ואשה בשנות ה30 לחייה, לבושה בשמלה ומטפחת צבעונית מעטרת את ראשה נגשה אל התחנה שבה עמדתי. היא אמרה שהיא צריכה להגיע לצפת ונתקעה ללא כסף והילדים שלה מחכים לה בבית. נתתי לה 5 שקלים וכך עשו מספר אנשים בתחנה. היו כאלה גם נתנו לה שטרות של 20. אחר כך עקבתי אחריה וראיתי אותה מתרחקת כ50 מטרים והולכת לתחנה אחרת ומספרת להם סיפור וגם שם ראיתי אנשים מכניסים יד לכיס ומרעיפים עליה מטבעות ושטרות. הבנתי שלצפת היא לא תגיע אף פעם. נכנסתי לתחנה המרכזית, ניגשתי לתחנה אקראית, הכנתי סיפור על שבו אני צריך להגיע לעכו לאזכרה של אבא שלי ובדיוק הארנק הלך לי לאיבוד. עמדתי בתחנה, בלעתי רוק, אמרתי, "סליחה, אולי אתם יכולים לעזור לי". משהי שאלה אותי מה אני צריך והתחלתי להתבלבל ולגמגם והתביישתי והלכתי משם. התיישבתי על ספסל, עצמתי עיניים ודמיינתי עצמי עם נעלי הפומה, מכדרר במגרש דשא, שחקן יריב ניגש לחטוף את הכדור ואני מטעה כאילו הולך לימין ואז חותך לשמאל ועובר את השחקן. התרגיל מזכה אותי בתשואות ואז ניגש אליו עוד שחקן יריב ואני עושה הטעיה הפוכה, כאילו הולך לשמאל ואז חותך לימין, עובר את השחקן ומחצי מגרש משחרר בעיטה אימתנית שהולכת ישר לחיבורים של שער היריבה. מעוצמת הבעיטה השוער לא זז והקהל בטרוף ואני על דשא ירוק, מניף אצבע לעבר שמיים כחולים. פקחתי עיניים, קמתי מהספסל והלכתי אל מוכר הנעליים. "אין לי 70 שקל אבל אני חרוץ. תן לי לעבוד אצלך בחנות תמורת ה70 שקל". המוכר בחן אותי, פתח מגירה והוציא משם כמות גדולה של פליירים. "תקשיב בויה, אני אעבוד אתך באמונה. אתה הולך לכל הבניינים פה בסביבה ושם להם את הפליירים בתיבות הדואר". במשך 3 שעות חילקתי את הפליירים, חזרתי לחנות, נתתי לו את הכסף, נעלתי את הנעליים וקיפצתי בהן בהנאה. את נעליי הגלי שאיתן הגעתי הנחתי בשקית הניילון של נעלי הפומה ושאלתי את בעל החנות אם הוא יודע איך מגיעים לפארק צמרות. בעל החנות הנחה אותי ולאחר 20 דקות, עברתי בין בניינים רבי קומות, חציתי את הכביש ונכנס בשערי הפארק. ראיתי מספר מגרשים בהן קבוצות משחקות בניהן. ידעתי עוד מהשכונה שלא מכניסים סתם ככה שחקן שבא מבחוץ. הגעתי למגרש בו שחקני הקבוצות נראו בני גילי והתחלתי לצפות במשחק. הם שיחקו שבע על שבע עם שערים כמעט חוקיים ממש כמו בגול סטאר. ראיתי שממתינה בחוץ קבוצה להיכנס וחסרים שם שני שחקנים. הייתי צריך ליצור קשר, להבליט את עצמי כדי שישימו לב אלי. למזלי הכדור יצא מהמגרש ועף לעברי. "היי ילד עשה טובה, תביא את הכדור". החזרתי בבעיטה יפה וזכיתי מצד שחקני המגרש ל"תודה אחי". עמדתי שם בידיעה שיש סיכוי שיעוף לשם שוב כדור ואכן זה מה שקרה. שוב החזרתי בבעיטה מסובבת ושוב זכיתי לתודה וקיפצתי מעט במקום כאילו עושה חימום לקראת משחק. כל משחק נמשך רבע שעה או שני גולים. המשחק הסתיים והקבוצה שעמדה בחוץ נכנסה. היה חסר להם שני שחקנים אז הם בחרו את השחקן החזק ביותר מהקבוצה המפסידה ופנו אלי. "היי ילד, רוצה לעמוד בשער?" אף אחד לא רוצה לעמוד בשער. תפקיד כפוי טובה ששמור לשחקנים שאינם מטיבים לשחק. למרות זאת רציתי בטח שרציתי. ככה יוצרים קשר. ידעתי שאם ננצח יהיו מבסוטים עלי ואחר כך יש סיכוי טוב שיחליפו אותי בשער. חשבתי שלעמוד בשער הייתי יכול גם יחף ואני נועל נעליי פומה ואם רק יתנו לי הזדמנות יראו איזה שחקן גדול הגיע לפארק. המשחק הלך טוב. דפקתי שתי עצירות גדולות שזיכו אותי למחיאות כפיים וקריאות מצד שחקני הקבוצה, "טוב שוער, טוב". "יש שוער בשער ינעאל העולם". "וואלק אתה פנתר". הקבוצה שלי הובילה אחד אפס. הכדור הגיע אלי ומישהו מהקבוצה בחוץ שממתינה לתורה צעק, "דקה לסיום". הבנתי שהמשחק עומד להסתיים ועברה בי מחשבה שבגלל שאני חדש ודפקתי שתי עצירות גדולות אז ישאירו אותו שוב בשער. אני לא קניתי נעליים והגעתי לפה כדי לעמוד בשער. הרגשתי שאני חייב לתת תרגיל יפה ומרשים. משהו בקטנה שיבינו שיש כאן חלוץ מבוזבז. הכדור מגיע אלי ובמקום לקחת את הכדור בידיים ולהעביר זמן עד לסיום, עצרתי את הכדור ברגל והתקדמתי מעט. ניגש אלי שחקן מהקבוצה היריבה, הטעיתי כאילו הולך לימין אבל חותך לשמאל ועברתי אותו. התרגיל זיכה אותי במחיאות כפיים מהיושבים מחוץ למגרש דבר שהכניס בי אדרנלין והחלטתי לעבור את גם את השחקן השני שהגיע אלי בריצה. הטעיה לשמאל, חיתוך לימין ואז לשחרר בעיטה מחצי מגרש ישר לחיבורים ולא לשכוח להניף את האצבע. אבל שלא כמו הראשון, השני לא אוכל את ההטעיה וחוטף את הכדור ומוסר לראשון אותו עברתי קודם שמגלגל את הכדור לשער בזלזול ומניף אצבע לשמיים. עשר שניות לסיום הקבוצה היריבה צוהלת והקבוצה שלי מסתכלת עלי בתימהון. מישהו שואל, "מי זה הילד המהבול הזה? מי הביא אותו"? תיקו והולכים לפנדלים. פנדל לכל קבוצה. הרגשתי שאני חייב לפצות את הקבוצה ולעצור את הפנדל. לא עצרתי והשחקן של קבוצתי מחמיץ והפסדנו. יורדים מהמגרש. כתפיים שמוטות, קללות נזרקות לאוויר. מישהו אומר שם, "חרא שוער" וידעתי שאין טעם להישאר. שושן פורים הרגיש לי תשעה באב. ישבתי מחוץ למגרש והחלפתי את נעליי הפומה בנעליי הגלי ויצאתי מהפארק והלכתי לתחנה המרכזית. במקום האנייה שהביאה אותי חיכה אוטובוס מפויח. האוטובוס עלה על כביש אספלט סדוק במקצת עם קווי הפרדה לבנים מהוהים. מבעד לחלון האוטובוס ראיתי משאיות סמיטרלייר מפלסות דרכן בכבדות לעבר יעד לא ידוע. רכבים ובתוכם אנשים עצבניים ממהרים לשוב לביתם מעוד יום עבודה שוחק. אופנועים רועשים המנסים לתמרן ונצמדים לאוטובוס בחוסר זהירות, עורבים מעופפים ומשמיעים קול של מכונת פקס שהתקלקלה. עצמתי עיניים וניסיתי לדמיין עולם שבו אני רגוע וטוב לי. כלום, ריק, לא מצליח להתרכז בדבר. פוקח עיניים ורואה איך האוטובוס יוצא מהעיר עם הבניינים הגבוהים ומגיע אל השכונה עם דירות השיכון ומגרש האספלט שבו שיחקו שערים קטנים. ירדתי בתחנה וכל הדרך הביתה התפללתי שלא אפגוש אף אדם מהשכונה. תפילתי לא נענתה ופגשתי מספר ילדים שהלכו למגרש האספלט ושאלו אותי אם אני רוצה להצטרף ואיפה הייתי כל היום ומה בשקית הנעליים שהחזקתי ביד. עניתי שנסעתי לבקר את דוד שלי בעכו ולדוד שלי יש חנות לנעלי ספורט והוא נתן לי מתנה, נעלי כדורגל מקצועיות של חברת פומה. כולם רצו לראות את הפלא. פתחתי את השקית והתגאיתי. "שופו איזה נעליים. אלה נעליים שמשחקים איתם באירופה. דוד שלי הזהיר אותי שאם אני אשחק איתן על אספלט הן יהרסו וצריך לשחק איתן רק על דשא". אחד הילדים אמר שהנעליים יפות אבל אין מגרש דשא בשכונה ומה אני אעשה איתן. רציתי לענות שכדי להגיע לדשא צריך בסך הכל לעלות על האוטובוס אבל עניתי, "כשמקבלים מתנה אומרים יפה תודה". בלילה סיפרתי לאחי על פארק צמרות שסביבו בניינים כמו בסרטים שרואים על ניו יורק. על דשא ירוק ושמים כחולים. אחי הסתכל עלי, חייך מעט. - אתה רעב? נשארו שניצלים. - כן, מתאים לי שניצל אבל אין לי כח. אני מבואס. - אני אביא לך בסנדוויץ'. אתה רוצה? - כן ותמרח לי סחוג ותשים לי גם עגבנייה. - בסדר, עד שיגיע הסנדוויץ', מערכת הכנת למחר? - לא. - אז תכין, יש מחר בית ספר.